כשהמילים נשכחות בדרך – קשיי שליפה
מיה היא ילדה בת תשע הלומדת בכיתה ה’. היא ילדה חיה, סקרנית, ואוהבת לספר סיפורים. אך כשהמורה שואלת אותה שאלה בשיעור האנגלית, פתאום המילים נעלמות. הן שם, היא יודעת שהן שם, אך היא אינה מצליחה לשלוף אותן. “זה על קצה הלשון שלה” סיפרה אימא שלה בשיחת ההיכרות.
תופעה זו קשיי שליפה היא אחת התעלומות המרתקות בתחום פסיכולוגיית הזיכרון, ומקבלת משמעות מיוחדת כאשר מדובר בילדים הלומדים שפה זרה בסביבה בית-ספרית במקרה הז את שפת האנגלית.
המחקר: כשהמדע פוגש את קצה הלשון
בשנת 1966 ערכו החוקרים Brown ו-McNeill את אחד הניסויים הקלאסיים ביותר בחקר הזיכרון. הם הציגו למשתתפים הגדרות של מילים נדירות וביקשו מהם לשלוף את המילה המתאימה שעונה להגדרה. כאשר משתתף הכריז שהמילה נמצאת על קצה לשונו, החוקרים עצרו וחקרו: מה כן ידוע?
הממצאים היו מפתיעים: המשתתפים ידעו לרוב את האות הראשונה של המילה, את מספר ההברות שלה, ושלפו מילים דומות בצליל אך שגויות במשמעות. הם לא הצליחו לשלוף את המילה המדויקת, אך הכירו אותה מיד כשהוצגה בפניהם.
המסקנה המרכזית היא כי הזיכרון הסמנטי והזיכרון הפונולוגי מאוחסנים בנפרד במוח. השליפה היא תהליך הדרגתי לא מתג ויכולה להיחסם גם כאשר הידע קיים. מחקרים מאוחרים יותר, הראו כי בעת לימוד שפה זרה, שני המאגרים הלשוניים שפת האם והשפה הנלמדת מתחרים על אותו ערוץ שליפה. זהו הבסיס הנוירולוגי לקשיי השליפה שחווים ילדים רבים בשיעורי האנגלית.
כאשר למדנו במרכז ורבאלי עוד על מיה הבנו כי על פי הערכות המורים, רמת הבנתה של מיה טובה היא מבינה טקסטים ופותרת תרגילים בהצלחה. אך כאשר מדובר בביטוי אוראלי ספונטני, מתגלה קושי בולט.
רכזת לימודים ב’ורבאלי’ שבחנה את מיה מצאה תמונה מורכבת, הכוללת שלושה גורמים עיקריים:
האבחנה הראשונה היא תחרות בין-לשונית. כאשר מיה מחפשת מילה באנגלית, המערכת הלשונית שלה מפעילה במקביל את העברית. שתי המילים מתחרות על ערוץ השליפה, ולעיתים אף אחת מהן אינה מנצחת.
האבחנה השנייה היא חרדת ביצוע. הלחץ החברתי בסביבת הכיתה מחריף את קשיי השליפה. אצל מיה, תחושת “כולם מסתכלים עליי” יוצרת חסימה קוגניטיבית נוספת המקשה עוד יותר על גישה למידע השמור.
האבחנה השלישית היא שליפה בהקשר חסר. מיה רכשה את רוב אוצר המילים שלה בהקשר של קריאה ותרגול שקט. כאשר נדרשת ממנה שליפה ספונטנית בדיבור בפני הכיתה, הקשר שונה לחלוטין, וסימני השליפה שעמדו לרשותה בלמידה אינם זמינים עוד.
ההתערבות: מה עזר למיה?
בעקבות ההערכה גובשה תוכנית התערבות תהליכית מבוססת-מחקר. במסגרת תרגול שליפה מופצת, במקום לשנן מילים חדשות שוב ושוב, מיה תרגלה לשלוף אותן במרווחי זמן הולכים וגדלים. כמו כן, לכל מילה חדשה נוספו סימני שליפה רב-חושיים , תמונה, תנועה קצרה ומשפט בהקשר, שנועדו לחזק את מסלולי השליפה. בנוסף, הוחלט לתרגל תחילה בסביבה שקטה, ורק לאחר מכן לעבור בהדרגה לסביבת הכיתה, כדי להפחית את עוצמת חרדת הביצוע.
לאחר שלושה חודשים בלימודי האנגלית במרכז ניכר שיפור משמעותי, מיה מרימה את ידה לעיתים קרובות יותר, ואף כאשר היא מתעכבת, היא כבר מתמודדת עם הרגע בסובלנות רבה יותר כלפי עצמה.
לסיכום,
קשיי שליפה אינם סימן לחוסר ידע. כפי שמלמד מחקר קצה הלשון של Brown ו-McNeill, המידע קיים אך הגישה אליו חסומה. אצל ילדים הלומדים שפה זרה, כמו מיה, שתי מערכות לשוניות פועלות בו-זמנית, ולעיתים מעכבות זו את זו.
הבנה זו מחייבת שינוי גישה הן אצל הורים והן אצל מחנכים: במקום לפרש שתיקה כחוסר ידיעה, ראוי לראות בה רגע של עיבוד. הילד אינו “לא יודע” הוא מחפש. כאשר ייוודע למחנכים שהשליפה היא תהליך ולא מתג, יוכלו לתת לילדים את הזמן, הכלים וההקשר שיאפשרו להם להגיע אל המילה המחכה להם על קצה הלשון.
