תנו להם להצליח! תחושת מסוגלות עצמית בלמידה
אחד העקרונות המנחים העבודה עם ילדים במרכזי למידה מבוססי התפתחות הוא פשוט בניסוחו אך עמוק בהשלכותיו: יש לאפשר לכל ילד לחוות הצלחות. לא הצלחות מזויפות, לא מחמאות סרק , אלא הצלחות אמיתיות, מותאמות ליכולתו, שבהן הוא חש באופן מוחשי כי הצליח להתמודד עם משימה. הסיבה לכך מעוגנת עמוק במחקר: כאשר ילד חווה הצלחה, תחושת המסוגלות שלו פורחת , וכאשר תחושת המסוגלות פורחת, הלמידה כולה משתנה.
הבסיס המחקרי: תיאוריית המסוגלות העצמית של בנדורה
תיאוריית המסוגלות העצמית (Self-Efficacy) פותחה על ידי הפסיכולוג החברתי אלברט בנדורה (Albert Bandura) בשנת 1977, והורחבה בשנים 1986 ו-1997. התיאוריה עוסקת באמונה של האדם ביכולתו לשלוט, לקבוע ולשנות את תפקודו ואת אירועי חייו, ובפרט , ביכולתו לבצע משימה ספציפית בהצלחה.
תיאוריה זו היא מרכיב מפתח בתיאוריה החברתית-קוגניטיבית, וקובעת כי האמונה ביכולת העצמית משפיעה על ארבעה תחומים מרכזיים בחיי האדם: המוטיבציה שלו, רגשותיו, דפוסי חשיבתו והתנהגותו בפועל.
חשוב להדגיש: מסוגלות עצמית אינה שאלה של כמה ידע או כמה מיומנויות רכש הילד. היא שאלה של כמה הוא מאמין שביכולתו להשתמש בידע הזה , בעיקר בשעת לחץ, קושי או מצב לא מוכר. שני ילדים עם אותה רמת ידע יגיבו באופן שונה לחלוטין למשימה מאתגרת, בהתאם לרמת המסוגלות העצמית שלהם.
מה בונה מסוגלות עצמית? ארבעת המקורות
בנדורה זיהה ארבעה מקורות עיקריים שמהם אנשים שואבים מידע לצורך הערכת יכולתם:
המקור הראשון והמשמעותי ביותר הוא התנסויות אישיות מוצלחות (Mastery Experiences). כאשר ילד מצליח לבצע משימה, האמונה ביכולתו לבצע משימות דומות בעתיד עולה. זו הסיבה שאנשי חינוך מקצועיים מקפידים לבנות סביבת למידה שבה ילדים חווים הצלחות אמיתיות , לא כי “חבל עליהם”, אלא כי ההצלחה היא הדלק שמניע את המשך הלמידה.
המקור השני הוא צפייה באחרים, הידועה גם כלמידה חברתית (Vicarious Experiences). כאשר ילד צופה בבן גילו , שנתפס בעיניו כדומה לו , ומצליח במשימה, עולה האמונה כי גם הוא עצמו יוכל להצליח בה. לכן, עבודה בקבוצות הומוגניות ברמתן, שבהן כל ילד יכול להזדהות עם הצלחת חברו, היא בעלת ערך מוטיבציוני רב.
המקור השלישי הוא שכנוע חברתי ומילולי (Social Persuasion). עידוד, חיזוקים ומשוב חיובי מדמויות משמעותיות , מורים, הורים, מטפלים , יכולים לחזק את תחושת המסוגלות של הילד. אמירות כגון “ראיתי איך התמדת בזה” או “אני יודע שאתה יכול לעשות את זה” אינן מחמאות ריקות , הן מזינות את האמונה הפנימית של הילד בעצמו.
המקור הרביעי הוא המצב הפיזיולוגי והרגשי (Physical and Emotional States). הפרשנות שנותן הילד למצבו הגופני משפיעה ישירות על תחושת המסוגלות שלו. ילד שלומד לפרש את הדופק המהיר לפני מבחן כ”התרגשות” ולא כ”פחד” , מפתח עמידות גבוהה יותר מול אתגרים.
מה קורה כשתחושת המסוגלות נמוכה?
ילדים הסובלים מתחושת מסוגלות נמוכה אינם בהכרח ילדים חסרי יכולת , לעיתים קרובות הם ילדים בעלי פוטנציאל גבוה שחוו כישלונות חוזרים, ביקורת מרובה, או סביבת למידה שלא הותאמה לצרכיהם. ההשפעות ברורות וניתנות לזיהוי: הימנעות מאתגרים, ויתור מהיר לנוכח קשיים, חרדה לפני משימות, ופרשנות של כישלון כהוכחה לחוסר יכולת מולד.
בתחום הלימודי, תלמידים עם מסוגלות גבוהה יתמודדו עם משימות מורכבות, ישקיעו מאמץ ויתמידו גם כשייתקלו בקשיים , בעוד שתלמידים עם מסוגלות נמוכה ינטו להימנע מהמשימה מראש, ובכך ייסגרו על עצמם מעגל שלילי.
ההשלכה המעשית: לאפשר הצלחה כאסטרטגיה פדגוגית
מכאן נובעת גישת העבודה שמנחה אנשי מקצוע רבים בתחום: לבנות את תהליך הלמידה כך שהילד יחווה הצלחה בשלבים המוקדמים, גם אם המשימה מותאמת ומוקטנת, ולהגדיל את האתגר בהדרגה. זו אינה “הקלה” , זוהי אסטרטגיה מבוססת-מחקר שמטרתה לבנות את תחושת המסוגלות מהבסיס.
כאשר ילד חווה הצלחה , הוא מאמין שיצליח שוב. כאשר הוא מאמין שיצליח שוב , הוא מוכן להתמודד עם משימה קשה יותר. כאשר הוא מוכן להתמודד , הוא לומד. זהו המנגנון שבנדורה תיאר, וזהו המנגנון שניתן לראות אותו פועל בכל כיתה שבה מקפידים על עקרון זה.
לסיכום
תחושת המסוגלות העצמית אינה תוצר של הצלחה , היא התנאי לה. ככל שתחושת המסוגלות של הילד גבוהה יותר, כך גדל המאמץ וההתמדה שהוא מוכן להשקיע, וכך משתפרים בפועל הביצועים שלו. לפיכך, מתן הזדמנויות להצלחה אינו עניין של חמלה בלבד , הוא עניין של מקצועיות פדגוגית מהדרגה הראשונה.
כפי שניסח זאת בנדורה עצמו: אנשים אינם מניעים את עצמם על ידי מה שהם יכולים , אלא על ידי מה שהם מאמינים שהם יכולים.